פסק-דין בתיק ע"א 1737-10-10

1.      ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' שניידר), מיום 17.8.2010, בת.א. 9917/05.

עניינו של פסק הדין בסכסוך רב שנים בין המערערים לבין המשיבה ביחס למבנה מספר 319 ביישוב בית חורון. המדובר במבנה אשקובית הכולל מספר יחידות, כאשר הזכויות במחציתו האחת שייכות למערערים, ובשניה למשיבה.

2.      במסגרת הליך קודם בין הצדדים (ת.א. 18723/96 בבית משפט השלום בירושלים), הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 22.10.02. במסגרת הסכם הפשרה ניתנה למערערים האפשרות להתגורר במחצית מבנה האשקובית אם ישלמו למשיבה סכום של 30,000 דולר כפיצוי, עד ליום 21.2.03; ישלמו למשיבה פיצוי נוסף בגובה דמי הקליטה הנהוגים ביישוב בית חורון; יפנו חלק אחר מן האשקובית לטובת המשיבה; ואם מעטפת המבנה שתיבנה על ידי המערערים תבוצע בתיאום ובהסכמה של מתכנן הפרוייקט  ועל פי תוכנית הפרוייקט. עוד נקבע, כי היה והמערערים לא יעמדו באחת או יותר מהתחייבויותיהם הנ"ל, יהא עליהם לפנות את המבנה ולמוסרו למשיבה. עוד נקבע, כי המשיבה תהא רשאית לתבוע דמי שכירות בגין התקופה בה החזיקו המערערים במבנה.

לשני הצדדים היו טענות בנוגע לאופן קיום הסכם הפשרה על ידי זולתם, ואלה התבררו במסגרת שני הליכים שהדיון בהם אוחד לפני כב' השופט מוסק - תביעת פינוי שהגישה המשיבה נגד המערערים (ת.א. 3689/03) ותובענה למתן סעד הצהרתי לפיו קיימו המערערים את כל החיובים שעליהם הוסכם בהסכם הפשרה ולכן אין עילה לפנותם מהמבנה (ה"פ 720/03). בפסק דין שניתן ביום 5.12.04 קבע כב' השופט מוסק, כי המערערים הפרו את הסכם הפשרה. בין היתר נקבע, כי הם לא עמדו בתנאי של פיקוח הנדסי ראוי, ואף אם שכרו שירותיו של פיקוח כזה, הרי שעקפו את הפיקוח ועשו במסגרת הבניה ככל העולה על רוחם. עוד נקבע, כי המערערים ביצעו חריגות בניה המתבטאות בהוספת שני חדרים בשתי קומות, הקמת מרפסת בניגוד לתוכניות ושינוי מיקומו של הממ"ד. בית המשפט קבע, כי חריגות אלה אינן מהוות רק הפרה של הסכם הפשרה אלא גם הפרת חובה חקוקה ופגיעה ממשית ברכוש המשיבה, ומזכות את המשיבה בסעד של צו הריסה או צו מניעה. אשר למסירת חלק האשקובית למשיבה, נדחתה טענת המשיבה כי נמסר חלק לא נכון של המבנה, וכן נקבע כי האיחור במסירה אינו מהותי וניתן לריפוי באמצעות פיצוי כספי. אשר לסכום הפיצוי בסך 30,000 דולר, סכום זה הופקד באיחור של 97 ימים, ואולם משהמשיבה משכה אותו מקופת בית המשפט, יש לראותה כמסכימה לקבלו, ולכל היותר זכאית היא להגיש תביעה כספית בגין הפרשי הצמדה וריבית. תביעת הפינוי שהגישה המשיבה התקבלה ונקבע כי על המערערים לפנות את המבנה. בד בבד נדחתה תובענתם להצהיר כי קיימו אחר הסכם הפשרה.

3.      ערעור שהגישו המערערים על פסק הדין (ע"א 6012/05) התקבל רק במובן זה שבית המשפט המחוזי קבע כי אין על המערערים לפנות את המבנה. בהקשר זה נקבע,  כי " למרות שביצוע חריגות הבניה בידי המערערים מהוות הפרה של הסכם הפשרה, ופוגעות בזכויות הבניה של המשיבה, היא הבעלים של המחצית השניה של המבנה, אין המשיבה זכאית בשל כך בלבד לקבל סעד של פינוי המבנה, שכאמור אין בנסיבות, עילת פינוי על פי ההסכם... לאור האמור, אין לפנות את המערערים מהמבנה, זאת בכפוף לחיובם בפיצוי המשיבה בגין איחור בתשלום הפרשי הצמדה וריבית של 97 יום... על הסך של 30,000 דולר. לגבי האיחור במסירת המבנה יכולה המשיבה, כאמור בפסק דינו של בית המשפט קמא, לתבוע פיצוי כספי כדמי שימוש ראויים". לפני חיתום הטעים בית המשפט, כי הוא אינו מתערב בקביעה לפיה המערערים הפרו את החיובים שהוטלו עליהם על פי הסכם הפשרה וכי פסק דינו של בית משפט השלום עומד על כנו זולת אותו חלק בפסק הדין אשר הורה על פינוי המערערים.

4.      לאחר מכן הגישה המשיבה את התביעה מושא ענייננו. בכתב התביעה נטען, כי המערערים ממשיכים בבניית המבנה בניגוד לחוק תוך פגיעה בזכויות המשיבה במבנה הצמוד השייך לה. במיוחד נטען, כי המערערים בונים קומה שלישית למבנה על גבי הקומה השנייה שגם היא איננה חוקית. בניה זו נעשתה על שטחה של המשיבה תוך פגיעה קשה בחזית, באור ובשמש הנכנסים למבנה הצמוד שבבעלות המשיבה. הסעדים שנתבעו על ידי המשיבה הם תשלום דמי שכירות בסכום של 296,000 ש"ח; תשלום פיצויים בסכום של 150,000 ש"ח בגין הנזקים שגרמו המערערים למבנה שבבעלותה המונעים ממנה אפשרות לממש את רכושה ולמכור אותו; וכן צו הריסה ביחס לבניה הבלתי חוקית, על יסוד עוולת מטרד ליחיד והפרת חובה חקוקה. הסעדים הכספיים הועמדו "לצורכי אגרה" על הסכום של 200,000 ש"ח.

5.      בפסק דינו, ובטרם הכריע בסכסוך, התייחס בית המשפט לבקשות לפי פקודת ביזיון בית המשפט שהגישה המשיבה על מנת למנוע את המשך הבניה על ידי המערערים במהלך ניהול התיק. מדובר ב-5 בקשות שהוגשו בשנים 2006 ו-2007, במסגרתן מונה מומחה מטעם בית המשפט, המהנדס אורן ורשבסקי, לבדיקת השאלה האם נעשו עבודות בניה נוספות על ידי המערערים. לאחר תלאות שפורטו בפסק הדין שעיקרן התגברות על מכשולים שהציבו המערערים בדרכו של המומחה (ראו סעיפים 15-13), התקבלה ביום 13.8.08 חוות דעתו של המומחה, בה פירט שורה של עבודות שונות שבוצעו על ידי המערערים על אף צווי המניעה. עוד יש להפנות בהקשר זה להחלטת בית משפט קמא מיום 25.10.07, במסגרת הבקשות לביזיון בית משפט, בה נקבע כי הואיל והוגשו תצהירי עדות ראשית, הדרך היעילה לסיום התיק תהיה על ידי דיון בהליך העיקרי, " תוך השהיית הדיון בבקשה לביטול צו המניעה (בש"א 7103/06) והבקשות השונות לפי פקודת ביזיון בית המשפט".

בית המשפט סקר בפסק דינו את טענות הצדדים לפניו. המשיבה טענה, בין היתר, כי על אף הצווים וההחלטות שניתנו על ידי בתי המשפט השונים בנו המערערים מבנה "עצום" בשטח של כ-400 מ"ר תוך פגיעה קשה בחזית, באור ובשמש הנכנסים למבנה הצמוד שבבעלותה ותוך הפרת הסכם הפשרה וביצוע חריגות בניה. בין היתר, התייחס בית המשפט לטענת המשיבה כי אמנם מכרה בשנת 2006 חלקים מזכויותיה במבנה הצמוד, ואולם עקב מעשי המערערים נגרם לה הפסד בסכום של 25,000 דולר. אשר לצו ההריסה, טענה המשיבה כי מדובר במפרי חוק סדרתיים אשר ננקטו נגדם הליכי ביזיון בית משפט במשך שנים, אך ללא הועיל. המערערים טענו, כי למשיבה לא נותרו זכויות במבנה הצמוד, שכן מכרה זכויות אלה לכתחילה לאדם בשם ממן ולאחר מכן למשפחת מזרחי, על פי הסכם מחודש יולי 2006. אשר לנזק שהמשיבה טענה לו, נטען כי לא נגרם כל נזק וכי המבנה הצמוד נמכר בערכו המלא. בנוגע לצו ההריסה שהתבקש, נטען כי המשיבה איננה רשות ציבורית ולכן אין לה כל סמכות בנושא היתרי בניה. עוד נטען, כי המערערים קיבלו "אישור עקרוני" להיתר בניה ותוספת הבניה בוצעה על פיו, ואף אם בוצעו חריגות בניה, אלה ניתנות לתיקון.

בית המשפט קבע, כי המערערים מנועים מלטעון נגד זכויותיה של המשיבה במבנה שכן לא העלו טענה בעניין זה בכל ההליכים שהתנהלו עד כה בין הצדדים (הסכם הפשרה, ההליך בפני השופט מוסק והערעור בגינו). עוד נקבע, כי אין לתת נפקות בדין לעובדה שמחצית הזכויות במבנה נמכרו על ידי המשיבה בשלב כלשהו. בית המשפט דחה את תביעת המשיבה לתשלום דמי שכירות וקבע, כי בקבלה את הסכום של 30,000 דולר קיבלה המשיבה למעשה דמי שכירות עד ליום 21.2.03, הוא היום שנקבע בהסכם הפשרה. לפיכך, על המערערים לשלם למשיבה בגין דמי השכירות אך ורק ריבית והפרשי הצמדה על הסכום של 30,000 דולר מיום 21.2.03 ועד לתשלום בפועל, ביום 29.5.03. עוד נקבע, כי עליהם לשלם דמי שימוש ראויים בסך של 467 דולר עבור מחצית האשקובית בגין 40 הימים מיום 21.2.03 ועד ליום 3.4.03, שאז נמסרה, באיחור, מחצית האשקובית למשיבה.

אשר לתביעה בגין הנזקים למבנה נפסק, כי אכן בוצעו על ידי המערערים חריגות בניה רבות, אך נקבע בחוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט כי לא נגרמה פגיעה משמעותית בחדירת אור ואויר. ביחס לטענה בדבר חוסר היכולת לממש את זכויות המשיבה בנכס, נקבע כי אלה מומשו במסגרת ההסכם בין המשיבה למזרחי, שלו נמכר חלקה של המשיבה במבנה, תוך קביעת חלופות בדבר התמורה ומנגנון פיצוי ביחסים שביניהם. לפיכך, דחה בית המשפט את התביעה לתשלום פיצוי בגין נזק.

ביחס לתביעה למתן צו הריסה, נקבע כי אין מחלוקת שבוצעו חריגות בניה משמעותיות על ידי המערערים, והם אף לא שעו לצווי מניעה שניתנו לגבי ביצוע הבניה. חריגות בניה אלה מהוות הפרה של הסכם הפשרה ופוגעות בזכויות הבניה של המשיבה במבנה הצמוד, כפי שקבע כב' השופט מוסק. בית המשפט מצא, כי מעשים אלה היוו פגיעה בקניין המשיבה, עוולה של הסגת גבול ועוולה של הפרת חובה חקוקה. בית המשפט קבע, כי המערערים נהגו במבנה הצמוד השייך למשיבה כבתוך שלהם, תוך התעלמות מוחלטת מצו המניעה ומהחלטות בית המשפט. גם לאחר שהוגשו הבקשות לפי פקודת ביזיון בית המשפט המשיכו המערערים בביצוע עבודות בניה, כעולה מחוות הדעת הנוספת של המומחה. בנסיבות אלה, כך נקבע, מן הראוי להטיל על המערערים סנקציות בשל ביזיון החלטות בית המשפט, תוך מתן אפשרות להכשיר את חריגות הבניה ולקבל היתר ביחס אליהן.

סופו של דבר, נקבע חיוב כספי באשר להפרשי הצמדה וריבית על סכום הפיצוי ודמי שימוש ראויים, כאמור לעיל. התביעה לפיצויים בגין נזק נדחתה. אשר לחריגות הבניה, ניתנה למערערים אורכה של 6 חודשים להמציא היתר בניה או אישור עקרוני לגבי חריגות הבניה שבוצעו על ידם, שאם לא כן, יהא עליהם להרוס, לא יאוחר מיום 31.3.11, אותם חלקים שנקבע לגביהם שהם בגדר חריגות בניה. כך, אלא אם כן יגיעו להסדר אחר עם המשיבה. בית המשפט הטיל על המערערים גם קנס בסך של 100,000 ש"ח לפי פקודת ביזיון בית המשפט בשל חריגות הבניה, שאם לא כן ייאסרו המערערים למשך 45 ימים. עוד נקבע חיוב בהוצאות וכן בשכ"ט עו"ד בסכום של 20,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

6.      לפנינו ערעורם של המערערים על פסק דינו של בית משפט קמא, במסגרתו מלינים המערערים בעיקר על החיוב בתשלום קנס ועל מתן צו הריסה ביחס לחריגות הבניה. המערערים תוקפים בערעור גם את החיוב בתשלום הפרשי הצמדה וריבית ודמי שכירות ראויים, ואולם בנוגע לכך נאמר כבר עתה כי אנו מקבלים את קביעותיו של בית משפט קמא אשר נסמכות, בעיקרם של דברים, על פסק דינם של השופט מוסק ובית המשפט המחוזי בערעור.

אשר לסעדים בדבר צו הריסה וקנס. המערערים מקדימים וטוענים בעניין זה, כטענה מהותית וראשונית, כי בידי המשיבה לא נותרו זכויות במבנה הסמוך כיוון שמכרה את זכויותיה למזרחי. עוד נטען בהקשר זה, כי המשיבה הסתירה מבית המשפט את העובדה שמכרה את זכויותיה. דין הטענה להדחות. הסכם המכר שבין המשיבה למזרחי מיום 24.8.06 כולל (בסעיף 11 שלו) הצהרה של מזרחי, כי ידוע לו שהמערערים בנו בניה בלתי חוקית על חלק מן המגרש וכי בניה זו הסבה נזק ניכר לערך המבנה, ולפיכך נקבע ערך תמורה נמוך עבור הזכויות הנמכרות. עוד הצהיר מזרחי, כי ידוע לו על ניהול התביעה שהגישה המשיבה נגד המערערים, לרבות התביעה למתן צו הריסה. מזרחי הביע הסכמתו לכל סעד שיינתן בתביעה זו, לרבות ביחס להריסת הבניה הבלתי חוקית. עוד הסכים מזרחי, כי הזכויות שיצמחו למשיבה כתוצאה מההליכים נגד המערערים " הינם רכושה הבלעדית של החברה וכי אין לו בהם כל חלק". ההסכם בין המשיבה לבין מזרחי כולל גם נספח בעניין התמורה (נספח ד' להסכם), במסגרתו נקבע כי התמורה שעל מזרחי לשלם למשיבה עבור זכויותיה תעמוד על סך של 60,000 דולר. עוד נקבעו חלופות שונות בדבר תוספות לתמורה על פי תרחישים עובדתיים שונים, בין היתר, לפי תוצאות התביעה שהגישה המשיבה נגד המערערים. כך, למשל, נקבע, כי אם תיהרס חריגת הבניה שבנו המערערים, ישלם מזרחי למשיבה סכום נוסף של 15,000 דולר; אם לא תיהרס התוספת הבלתי חוקית ותועבר לבעלותו של מזרחי, ישלם הוא סכום נוסף של 25,000 דולר, והוראות נוספות.

סיכומה של נקודה זו. המשיבה אכן מכרה את זכויותיה במבנה למזרחי, אך הותירה בידיה את הזכות להמשיך בהליך וליהנות מפירותיו. עוד נציין, כי המשיבה טענה לפנינו שמזרחי הפר את ההסכם עימה וכי הוגש  על ידה הליך לביטול ההסכם ולהשבת הזכויות שנמכרו לידיה.

7.      אשר לסעדים בדבר קנס וצו הריסה עליהם הורה בית המשפט, אנו סבורים כי יש מקום לבטל את החיוב בקנס אשר נקבע בקשר עם הבקשות לביזיון בית המשפט, לגביהן הוחלט שיושהו וכי הדיון יתנהל אך במסגרת התיק העיקרי. כאמור, על פי החלטת הביניים מיום 25.10.07 נבלעו בקשות הביניים של הצדדים בהליך העיקרי, ולפיכך לא היה מקום לקבוע סנקציה של קנס ביחס להפרות העבר. נזכיר, כי ההליכים על פי פקודת ביזיון בית משפט צופים פני עתיד ואינם באים לענוש על מחדלי העבר. בענייננו, ככל שלא ימלאו המערערים אחר פסק דינו של בית משפט קמא ופסק דיננו, תהיה רשאית המשיבה לפנות בבקשה לביזיון בית משפט, אם תמצא לנכון לעשות כן בעתיד.

אשר לצו ההריסה, זה התבקש במסגרת כתב התביעה, על פי עילות נזיקיות. בית המשפט הורה על צו ההריסה במסגרת זו, ואנו סבורים כי צדק בכך. בכל הנוגע לקיומן של חריגות בניה, ממצא בעניין זה נקבע הן בפסק דינו של השופט מוסק והן בחוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט, המהנדס אורן ורשבסקי, בחוות דעתו מיום 3.2.08. על פי אלה נראה, כי המערערים המשיכו בבניה ולא שעו להחלטות שיפוטיות שניתנו בעניינם, כך שבסופו של ההליך ניצבו בית המשפט והמשיבה בפני עובדה מוגמרת בדבר בניה מושלמת בהיקף של כ-400 מ"ר. כל זאת, ללא היתר כדין. בית המשפט קבע כי לא הוכח קיומו של מטרד ליחיד, כפי שנטען על ידי המשיבה בכתב התביעה, בשל כך שטענה זו לא נתמכה בחוות דעתו של המומחה המוסכם אשר קבע שלא נגרמה פגיעה משמעותית בחדירת אור ואוויר למבנה הצמוד. ואולם, בכך לא תם הדיון בשאלת הנזק, שהרי בענייננו הוכחו יסודותיה של העוולה בדבר הפרת חובה חקוקה (סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). אחד מרכיביה של עוולה זו הוא קיומו של נזק לתובע אשר פגע בנוחיותו או בהנאתו מרכושו. כפי שנפסק לא אחת, " בשל בניה לא חוקית יכול אדם לזכות בסעד אף בלא שהמעשה יגיע למימדים של מטרד" (ע"א 256/70 פרידמן נ' עיריית חיפה, פ"ד כד(2) 577, 583 (1970)). עוד נקבע, כי " די לו שיראה, שנגרמה לו 'אי נוחות'" (ר"ע 62/83 בעל טכסא נ' גונן, פ"ד לח(1) 281, 283 (1984)). בענייננו, יש לקבוע כי המשיבה עומדת בתנאים אלה על יסוד קביעתו של כב' השופט מוסק כי חריגות הבניה שביצעו המערערים מהוות הפרה של הסכם הפשרה ופגעו בזכויות הבניה של המבנה הצמוד ובכך בקניין המשיבה. על ההפרות המנויות בפסק דינו של השופט מוסק נוספו ההפרות כפי שתיאר המומחה מטעם בית המשפט.

8.      על יסוד כל האמור לעיל, אנו מחליטים לדחות את הערעור, למעט בנושא הקנס שנקבע בשל ביזיון בית המשפט.

 לעניין צו ההריסה, ניתנת למערערים אורכה נוספת לזו שנתן בית משפט קמא בסעיף 41(ג) לפסק דינו, וזאת עד ליום 31.8.11. במועד זה תחול ההוראה שנקבעה בפסק דינו של בית המשפט קמא בסעיף 41(ג)(2).